פסק-דין בתיק ע"פ 8058/10

           לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים י' צבן, מ' מזרחי ור' כרמל) מיום 1.11.2010, שלא לפסול את עצמו מלדון בתפ"ח 658-09.

1.        ביום 26.11.2009 הוגש כתב אישום כנגד המערער לבית המשפט המחוזי בירושלים המייחס לו ביצוע עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי הנטען בכתב האישום, המערער דקר את אחותו פעמים רבות בכוונה לגרום למותה משום שסבר כי התנהגותה פגעה בכבוד המשפחה. בחודש יולי 2010, לאחר שנשמעו שורה של עדים ולאחר חילופי סנגורים, הגיש בא-כוחו של המערער עתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). במקביל, ביקש הוא מבית המשפט כי העתירה לגילוי ראיה תשמע בפני מותב שאינו דן בהליך העיקרי. בית המשפט דחה את בקשתו האחרונה של בא-כוח המערער, דן בעתירה לגילוי ראיה ונתן בה את החלטתו ביום 19.9.2010.

2.        בסמוך לאחר מכן, ביקש בא-כוח המערער מבית המשפט לפסול את עצמו מלדון בעניינו של המערער (להלן: בקשת הפסלות). בבקשת הפסלות נטען כי במהלך הדיון בעתירה לגילוי ראיה נחשף בית המשפט לחומר בלתי קביל שכלל אינדיקציות להתנהגות מפלילה מצד המערער, מידע בדבר עברו הפלילי וכן מידע לגבי הימצאותו בסמוך לזירת הרצח במועד הרלוונטי. כן נטען, כי מדובר במגוון ראיות ממקורות שונים אשר נאספו לאורך תקופה ארוכה, ולפיכך עוצמתו של המידע אליו נחשף המותב מחייבת את פסילתו מלדון בעניינו של המערער.  

3.        ביום 1.11.2010 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בית המשפט ביסס את החלטתו על ההלכה לפיה ככלל אין בעצם חשיפתו של המותב למידע בלתי קביל במהלך דיון בעתירה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות כדי להביא לפסילתו (ע"פ 5207/00 זיאד ענאבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.10.2000)). בית המשפט ציין בהחלטתו כי במקרה דנן, החומר שבו עיין לצורך מתן החלטתו בעתירה לגילוי ראיה הינו חומר מודיעיני, שאינו מהווה ראיה, ותוכנו אינו מעניינו של ההליך. בית המשפט הוסיף וציין כי העיון בחומר התבצע על ידו מזווית מבט שהתמקדה בשאלות הבאות - האם קיימת אפשרות לגלות את המידע מבלי לחשוף את מקור המודיעין או שיטת העבודה של המשטרה, והאם יש במידע כדי לסייע להגנתו של הנאשם - ועל כן לא מדובר בחשיפה בעוצמה כזו שיהא זה למעלה מכוחו של בית המשפט להתעלם ממנה.

4.        על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי, במסגרתו שב וטוען המערער כי מלכתחילה היה על בית המשפט להעביר את הדיון בעתירה לגילוי ראיה למותב אחר, ובדיעבד משלא ראה לעשות כן, היה עליו לפסול את עצמו מלדון בתיק העיקרי נוכח היקף וטיב הראיות אליהן נחשף המותב במסגרת הדיון בעתירה לגילוי ראיה. בנוסף, מעלה המערער שורת טענות לגבי התנהלותה של התביעה, אשר אינן מעניינו של הליך זה, ומציע לאמץ מנגנונים שונים לבירור טענות חיסיון שפגיעתם, לשיטתו, תהא פחותה מפגיעתו של המנגנון הקבוע בסעיף 45 לפקודת הראיות.

5.        לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני ובחנתי את טענות המערער, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. סעיף 45 לפקודת הראיות העוסק בחיסיון לטובת הציבור, קובע כי עתירה לגילוי ראיה המוגשת על פי סעיף זה תידון על ידי ההרכב הדן בתיק העיקרי. זאת, להבדיל מדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 44 לפקודת הראיות העוסק בחיסיון לטובת המדינה, אשר לגביה קבע המחוקק כי תידון בפני שופט בית המשפט העליון. סעיף 46 לפקודת הראיות מוסיף וקובע, בין היתר, כי לשם החלטה בעתירה רשאי השופט לדרוש כי הראיה או תוכנה יובאו לידיעתו. משכך, לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא לדון בעתירתו של המערער לגילוי ראיה. אמר על כך הנשיא מ' שמגר בע"פ 65/95 אחמד איחסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 832, 835 (1995) (להלן: ענייןאיחסן):

"בעניין הדיון בעתירה להסרת החיסיון מבחין המחוקק בין הענקת הסמכות לגבי חיסיון לטובת המדינה מחד גיסא, לבין הענקת הסמכות להסרת חיסיון לטובת הציבור מאידך גיסא.

בסוג הראשון של המקרים דן שופט של בית המשפט העליון, שהוא אינו אותו שופט הדן בעתירה, בו בזמן שבעניין החיסיון לטובת הציבור דן אותו השופט הדן בתיק.

מן האמור לעיל נובע אפוא, כי משהעלו באי הכוח המלומדים של המערערים עתירה להסרת החיסיון, ידעו מראש כי הוא יעיין בראיה כאמור בסעיף 46 לחוק, שהרי היה זה מחובתו של השופט שישב בדין לבדוק את החומר החסוי, כפי שפורט בתעודת החיסיון. משהגענו למסקנה זו - היינו, משנוכחנו לדעת כי השופט פעל על-פי חובה שבדין בעיינו בחומר כדי להחליט אם ניתן לגלותו או אם לאו - אין כל הצדקה לכך שנקבע את המסקנה בעלת ההשלכה הכללית מרחיקת הלכת, כי כל שופט המעיין בחומר ראיות לפי סעיפים 45 ו-46 הנ"ל, חייב עם גמר העיון לפסול עצמו על אחר [כך במקור, צ.ל על אתר] מהמשך הדיון. לו זאת הייתה כוונת המחוקק שקבע את חובת העיון בראיה החסויה, היה קובע זאת מפורשות" (ההדגשות במקור - ד.ב).  

6.        גם בטענתו של בא-כוח המערער בדבר השפעת אופיו של החומר הספציפי בו עסקינן על יישום הכלל שלעיל בדבר העדר קיומה של עילת פסלות, לא מצאתי ממש. בעניין איחסן טען סנגורו של המערער כי יש לפרש את סעיף 45 לפקודת הראיות באופן מצמצם לפיו ככל שהחומר בו עיין בית המשפט במסגרת הדין בעתירה לגילוי ראיה אינו בעל השלכה ישירה על ההליך הפלילי בעניינו של הנאשם, אזי רשאי יהיה השופט להמשיך בדיון, אך במקרה ההפוך תחול על השופט החובה לפסול את עצמו. טענה זו נדחתה על ידי הנשיא שמגר במילים אלו:

"פרשנות זו... אינה עולה מן הכתוב ואינה משתמעת מהוראותיהם של סעיפים 45 ו-46. הרי תעודת החיסיון מתייחסת בדרך כלל לחומר שיש לו השלכה על הנאשם, ומכאן גם החובה של השופט לשקול זה לעומת זה את עשיית הצדק מול האינטרס אשר בחיסיון. גם חומר שאינו מספר עלילותיו של הנאשם כמפורט בכתב האישום, אלא רק מביא, למשל, דיווח של התצפית על תנועותיו של הנאשם, יש לו נגיעה לאשמה, שהרי אלמלא הנגיעה לאשמה, לא היה כלל צורך בתעודת חיסיון, כי חומר הראיות היה נחשב מעיקרו לבלתי רלוואנטי" (שם, בעמ' 835). 

7.        דברים אלו יפים באותה מידה לענייננו. במקרה דנן, נחשף המותב לחומר ראיות מודיעיני המתעד, לכאורה, את תנועותיו ופעולותיו של המערער בסמוך למועד שבו התבצע הרצח ולאחריו. נראה, על פניו, כי חלק הארי של החומר עוסק בחיפושי המשטרה אחר המערער בתקופה שלאחר המועד בו התבצע הרצח. אין ספק כי מדובר בחומר בעל נגיעה להליך הפלילי המתנהל בעניינו של הנאשם, אולם בכך, כאמור, לא סגי שכן אלמלא היה מדובר בחומר רלוונטי לא היה צורך בתעודת החיסיון. השאלה הרלוונטית היא האם יש בנסיבות המקרה כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים ולסתור את החזקה בדבר יכולתו של שופט מקצועי לדון בהליך באובייקטיביות הנדרשת. כאשר בהקשר זה, יש ליתן משקל של ממש לעמדתו של השופט עצמו בדבר יכולתו לדון במקרה באובייקטיביות וללא משוא פנים (ראו: ע"א 3158/05 טיולי אלון טבריה בע"מ נ' חופית קיבוץ כנרת בע"מ (לא פורסם, 25.4.2005)).

8.        במקרה דנן, ציין בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 1.11.2010 כי אין למותב מידע מהותי על אודות מעורבותו של המערער בפלילים, ככל שהייתה כזו, ולא התגבשה בקרבו דעה מוקדמת ביחס לאשמתו של המערער. כפי שצוין לעיל, המערער כשל בניסיונו להראות כי נסיבות המקרה דנן נופלות בגדרם של אותם מקרים נדירים בהם חרף הוראת המחוקק בסעיף 45 לפקודת הראיות, קמה הצדקה לפסול את המותב בעקבות עיונו בחומר חסוי. בשולי הדברים יצוין, כי בא-כוחו של המערער הוא שיזם את הליך הסרת החיסיון וחזקה עליו כי לקח בחשבון את האפשרות שכתוצאה מכך ייחשף המותב לחומר החסוי. כמו כן, בעקבות הגשת העתירה לגילוי ראיה, הובא מרביתו של חומר הראיות החסוי לעיונו של בא-כוח המערער תוך שמירה על חיסיון המקורות והמועדים בהם נמסרו הדיווחים השונים, ובכך יש כדי לעמעם, ולו באופן חלקי, את עצמת הפגיעה במערער.

9.        באשר לבקשתו של בא-כוח המערער לקיים דיון בערעור בעל-פה, כבר נקבע בפסיקה, כי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אינו מקים חובה לשמיעת הצדדים בעל-פה בהליכי ערעור על החלטה בבקשה לפסילת שופט. כן נקבע כי ההכרעה בערעור הפסלות אינה חייבת להיעשות על סמך טיעוני הצדדים בעל-פה דווקא וניתן לקבלה גם על בסיס נימוקי הערעור לבדם (ראו: ע"פ 200/10 אליאור חן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.2010)). בעניינו של המבקש, לא מצאתי להורות על קיום דיון בנוכחות הצדדים, בהתחשב בכך שעל-פי ההלכה בעניין פסלות שופט ככלל לא קמה עילת פסלות מקום בו הטיעון נשען על עצם חשיפתו של חומר ראיות לעיני המותב במסגרת דיון בעתירה לגילוי ראיה בהתאם לסעיף 45 לפקודת הראיות.

           נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

           ניתן היום, ז' בכסלו התשע"א (14.11.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    דז